דיני הראיות בבית הדין הרבני

כאשר מי מן הצדדים גמר אומר והחליט להתגרש, הדרך הטובה לעשות זאת היא בהסכם גירושים, וזאת משתי שתי סיבות עיקריות: הראשונה, חיסכון בעלויות התדיינות. השנייה, ההתדיינות הפולשנית לעתים שנעשית בחיים האינטימיים של הצדדים. 

במה דברים אמורים? נניח וגבר רוצה לבסס עילת גירושין, על ידי הוכחת בגידה מצדה של בת זוגו. מבחינה הלכתית בגידה היא עילה לגירושין. אולם, הוכחות לבגידה חייבות להיות חותכות וחד משמעיות. 

על מנת להוכיח מעשים שכאלו, לא אחת אנו נתקלים במי מהצדדים אשר חדרו למחשב של משנהו, צד ששותל מיקרופונים ומצלמות נסתרות ולפעמים אף פורץ לטלפון הנייד של הצד השני. כלומר, כדי להוכיח בגידה, לא פעם צד להליך צריך לפעול לאסוף ראיות תוך עבירה על חוקי הגנת הפרטיות. בבתי המשפט האזרחיים, באופן עקרוני מעניקים חשיבות גוברת לזכות לפרטיות על חשבון חשיפת האמת, ולכן לא יאפשרו לרוב הצגת ראיות שהושגו באמצעים פסולים, בהתאם למבחנים הקיימים בפסיקה. עם זאת, באופן מעשי, הפסיקה הזאת לא מחייבת את בתי הדין הרבניים: בתי הדין הרבניים שופטים בהתאם לדין הדתי, ולא לפי דיני הראיות. בדין הדתי מייחסים חשיבות רבה לחשיפת האמת על מנת למנוע עבירות הלכתיות חמורות, כמו למשל ניאוף. משום כך, בתי הדין הרבניים יהיו נכונים יותר להקריב את הזכות לפרטיות של הצדדים, לטובת גילוי האמת.